מזה שנה שמדינת ישראל מחפשת פתרונות בדמות מענקים ותשלומים שונים לציבור העובדים והעצמאיים שנפגעו קשות בגלל משבר הקורונה. מזה שנה שבכל מקום נשמעים דברי ביקורת על אי יכולתה של הממשלה להעביר את הכספים בצורה דיפרנציאלית, חלקה, מהירה ולא מסורבלת, בדומה למדינות אחרות במערב. טענה שנשמעת כאן תכופות, ובצדק, היא "איך יכול להיות שמעצמת הסטארט-אפים וטכנולוגיות העלית לא מצליחה לנצח את הבירוקרטיה?!" – שאלה מהדהדת שיש לה יותר מתשובה אחת נכונה, לרבות זו שאני מציע כאן.

ראשית, בואו להבין את הבעיה , שלב אחרי שלב; כיצד יכולים קברניטי המדינה להבין את משמעות  בחירת הקריטריונים השונים לפיהם הפיצוי הינו מיטבי עבור מרבית האוכלוסייה?  על מנת להתמודד עם עיבוד מידע ממערכות רבות של נתונים – מס הכנסה ביטוח לאומי ומערכות נוספות, ישנה מערכת ממוחשבת שכל מטרתה היא לקטלג, לבחון ולטייב את הנתונים. מאגר כזה יכול היה להציע מגוון אפשרויות על מנת לאתר את האוכלוסיות הזקוקות ביותר לפיצוי. אפשרויות אלו, היו יכולות לעבור למערכות המשלמות (ביטוח לאומי מס הכנסה וכו') וכך מנגנון הפיצויים היה יכול להיות הרבה יותר יעיל ומדויק. מערכת מסוג זה הייתה מפשטת את תהליך קבלת ההחלטות ואף מונעת את הטענה כי מנגנון הפיצויים פוליטי – שכן הוא מבוסס על עובדות.

צרכי מדינת ישראל לא שונים משאר מדינות המערב בכל הקשור לטיפול בנתונים ומידע. גם כאן, משקיעה המדינה כמויות משמעותיות של משאבים כדי לנהל את מאגרי המידע ולדאוג לאבטחתם, כפי שנוכחנו לראות בתקופה האחרונה במגוון הזדמנויות. אלא בעוד שבמדינות המערב האחרות הממשלה דואגת להשקיע משמעותית בתוכנות ושירותים מתקדמים וחדישים ובונה מחסני נתונים בפלטפורמות חדשניות (Big Data) – אצלנו, כפי שנאלצנו להיווכח, המערכות מיושנות מדי, מוגבלות ובעיקר לא מסונכרנות ביניהן. לכן הן לא מאפשרות לממשלה ולאוצר להוציא את התוכניות הכלכליות לפועל ביעילות ולכן, באופן מורט עצבים ולכאורה בלית ברירה – הכסף נשפך לעיתים במקומות הלא נכונים.

להמחשת הטענה – ביולי האחרון עבר בכנסת "חוק מענק לכל אזרח" על מנת להתמודד עם ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה. במסגרת החוק, כל אזרח במדינת ישראל מעל גיל 18 – בין אם עשיר כקורח או מפוטר ונמצא בחל"ת, קיבל לפחות שבע מאות וחמישים שקלים מביטוח לאומי על מנת "להניע את הכלכלה". רבות דובר על כך שמצבו הכלכלי של אחד לא דומה למצבו הכלכלי של אחר, ולכן אין הגיון בחלוקת  מענק שווה לשניהם. אם היה מאגר גדול, משוכלל ובעיקר מסונכרן בין מס הכנסה, ביטוח לאומי ומנגנוני הפיצוי השונים, ניתן היה לנתח את המידע, ליצור מגוון אפשרויות פעולה ובאמצעות חישובים מתמטיים להגיע לתוצאה עדיפה וחלוקה דיפרנציאלית של המענקים – לפי מצבו הכלכלי של האזרח, לפי מספר הילדים, לפי הנכסים שבבעלותו ועוד. מכיוון שהמערכות הקיימות מיושנות, ועריכת חישוב כזה במסגרת המשאבים הקיימים היה עלול לקחת זמן ובעיקר לא היה מונע טעויות, העדיפו מקבלי ההחלטות לחלק את המענק ללא אבחנה וניתוח מדויק של הנתונים – לקבלת תוצאה טובה יותר עבור אזרחי המדינה ועבור כלכלת ישראל.

יש להבין כי הטכנולוגיה קיימת וישנם מוצרים שיכולים לתמוך במידע בכמויות גדולות, ובעיקר לקטלג ולנתח אותם כך שישמשו וישרתו חוקרים, אנליסטים וגם את מקבלי ההחלטות, לטובת כלכלת המדינה וכלל האוכלוסייה. לטענתי, לכשיהיה מאגר מדויק, זמין וחדשני המחוקק אף צריך להשתמש במנתחי מערכות על מנת להבטיח שהחוק אותו הוא מעביר אכן ישרת את אזרחי המדינה.

לסיכום, נראה שחלק מתהליך הסקת המסקנות שייעשה עם שוך המגיפה, יהיה הקמת מערכת חכמה יותר על מנת לשפר את תהליכי קבלת ההחלטות. נצטרך לומר שעל אף שהאמצעים הטכנולוגיים קיימים וגם ההון האנושי רב בין קריית שמונה לאילת – לא השכילו עדיין לעדכן את סדרי העדיפויות, להשקיע בקדמה ולרתום  את משאבי המידע. נצטרך גם לשאול את עצמנו מה עיכב את השכלול, השדרוג וההצטיינות, או במילים אחרות – מה הביא את "בירת החדשנות של המזרח התיכון" – לדשדש דווקא במקום שבו היא הייתה אמורה לשגשג? ידע זה כוח – אבל רק אם יודעים מה לעשות אתו.

*הכותב הינו מומחה ביג דאטה, מנכ"ל ומייסד חברת aQurate מקבוצת UCL.